3 min בשנה שעברה שמתי לב שהציונים של בתי בת העשר החלו להידרדר והיא כבר לא התעניינה בלימודים. זה הפתיע אותי, בהתחשב בכך שקודם לכן היו לה מקצועות אהובים, והיא תמיד הייתה מספרת לי על יומה בבית הספר ומתארת את המורים האהובים עליה. בשלב מסוים, כשהתעניינתי לגבי יומה בבית הספר, היא פשוט שתקה או אמרה שהכל בסדר. חשבתי שזה מצב זמני ולא שמתי לזה לב יותר מדי.
חודש בערך לאחר מכן היא התחילה לקבל את הציונים הנמוכים ביותר בכל מקצוע. כששאלתי אותה מדוע לא למדה למבחנים ולא הכינה שיעורי בית, היא משכה בכתפיה ואמרה שהיא כן למדה, אבל השאלות היו שונות או קשות יותר מאשר בשיעורי הבית. התשובה הנפוצה ביותר שלה הייתה "אני לא יודעת". הייתי ממש מודאגת!
לא עלה בדעתי לדבר עם המורים, כי חשבתי שזה רק לתקופה מסוימת, שזו רק תקופה בחייה. היא בילתה את כל זמנה בחדרה עם הטלפון שלה, משחקת במשחקים או צופה בסרטונים מצחיקים. היא לא חברותית במיוחד, אבל עדיין יש לה כמה חברים בבית הספר ומחוצה לו.
פתרון שנכשל
יש לי גם ילד שני, שגדול מבתי, והוא תלמיד מצטיין. היה לי ממש עצוב לראות שהפער בין הישגיהם הלימודיים הולך וגדל. ועשיתי מה שכל ההורים היו עושים – התחלתי ללחוץ על בתי.
תמיד הייתי אומרת לה שבניגוד לאחיה הגדול, היא מבזבזת את זמנה ואת ההזדמנויות שלה. תמיד הייתי מצביעה על החברה הכי טובה שלה שהציונים שלה תמיד בין הטובים ביותר. אני חייבת להודות שחשבתי שהיא פשוט עצלנית ופחדתי שהיא מעדיפה לקחת כמובן מאליו את כל מה שיש לה בחיים מבלי להתאמץ. שיתפתי את חששותיי עם אימהות אחרות, וחלקן אמרו שהן אוסרות על ילדיהן כל בידור אלא אם כן הם מצליחים בבית הספר. אמא אחת אמרה ששילמה עבור ציונים טובים. ואחרת אמרה שלא אכפת לה, כי גם היא עצמה לא סיימה אוניברסיטה ו"סתם מסתדרת".
ידעתי שתמריץ כספי אינו אופציה עבורי, ולומר לבתי שהיא לא יכולה ללכת למסיבת יום ההולדת של חברתה אלא אם כן תקבל ציון טוב במבחן, לא עבד. אז ניסיתי משהו שהייתי צריכה להשתמש בו מלכתחילה – התיישבתי ודיברתי איתה.
פתרון שעזר
סיפרתי לבתי שגם אני הייתי פעם תלמידה ולפעמים גם אני לא אהבתי את בית הספר. ושבחיים לפעמים אנחנו עושים דברים שאנחנו לא נהנים מהם כמו שאנחנו רוצים. והצעתי שנשחק משחק איתה – התחלפנו בתורות באמירת מה אנחנו עושים למרות שאנחנו לא אוהבים לעשות את זה. כמו "לקום מוקדם", או "לצחצח שיניים" או "ללבוש צעיפים". והסברנו מה היה קורה אם לא היינו עושים את זה ולמה אנחנו שונאים לעשות את זה.
למרות שאני חושבת שלא הסברתי לילדתי מדוע עליה ללמוד, אני מקווה שהיא ראתה שאני תומכת בה ומבינה אותה. היא לא שיפרה את ציוניה בן לילה, אבל היא התחילה לבטא עניין בחיי בית הספר שלה. למשל, היא מתעדפת מקצועות מסוימים ותמיד מוודאת שהיא מכינה שיעורי בית עבורם.
היא עדיין אומרת ששונאת לקרוא, אבל במקום לגרום לה לקרוא כל יום, אמרתי לה שנקרא יחד ונדון בספר. זה עדיין אתגר עבורי, בהתחשב בכך שאני אם חד-הורית ויש לי שני ילדים, אבל אני מקפידה שיהיו לנו שני ערבים בשבוע לקריאת ספר מהנה. זה עדיין ניסוי ומוקדם מדי להסיק מסקנות!
